המם עובר מטלפון לטלפון, הצלם נשאר בחוץ: מה חשוב לדעת על זכויות יוצרים וקרדיט

הבחור שמסובב את הראש אחרי אישה חולפת, בזמן שבת הזוג שלו מביטה בו בתדהמה, הוא לא דמות מצוירת. הוא דוגמן, והתמונה היא צילום סטוק שצילם הצלם הספרדי אנטוניו גיאם ב2015 בעיר ג'ירונה. שנתיים אחר כך היא הפכה לאחד הממים המוכרים ברשת. גיאם אמר אז שהתמונות שלו מוגנות בזכויות יוצרים ובתנאי הרישיון של סוכנויות הסטוק, ושהצוות שלו לא ירדוף אחרי מי שמשתמש בהן בתום לב, חוץ ממקרים קיצוניים.

המשפט הזה מסכם את כל המצב: מותר אינו אותו דבר כמו לא אכפת לי. רוב היוצרים לא יתבעו את מי ששלח מם לקבוצת המשפחה. חלקם כן יתבעו עסק, אתר או פודקאסט שהשתמש בעבודה שלהם בלי רשות ובלי שם.

מם הוא כמעט תמיד עבודה של שניים

לכל מם יש בדרך כלל שני חלקים. הכיתוב, שהוא הבדיחה החדשה, והתמונה שעליה הוא יושב. התמונה יכולה להיות צילום עיתונאי, פריים מסדרה, איור של אמן או צילום סטוק. מי שכתב את השורה המצחיקה לא הפך בזכותה לבעלים של הצילום.

חוק זכות יוצרים הישראלי משנת 2007 מגן על יצירות כמו צילומים ואיורים לכל ימי חייו של היוצר ועוד שבעים שנה אחרי מותו. כלומר, רוב התמונות שמשמשות לממים עכשוויים עדיין מוגנות, גם אם הן מסתובבות ברשת כבר עשור.

השימוש ההוגן לא מגיע עם תווית

סעיף 19 לחוק מתיר "שימוש הוגן" ביצירה, למטרות כגון לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות והוראה. המילה "כגון" חשובה: הרשימה פתוחה, ובתי המשפט יכולים להכיר גם במטרות אחרות, כמו פרודיה או סאטירה שמגיבה לאירוע.

אבל אין מם שהוא הוגן אוטומטית. החוק מפרט ארבעה שיקולים: מה מטרת השימוש ומה אופיו, מה אופי היצירה המקורית, כמה ממנה נלקח ביחס לשלמותה, ואיך השימוש משפיע על ערכה ועל השוק שלה. מם שמגיב לכותרת ומשתמש בפריים אחד מתוך סרט עומד במבחן הזה אחרת מאשר צילום עיתונאי שלם שמודבק עליו מבצע של חנות.

הזכות לשם והזכות לא להיות מסולף

כאן נכנס חלק שרבים לא מכירים. לצד הזכות הכלכלית, החוק נותן ליוצר גם זכות מוסרית. לפי סעיף 46, היוצר זכאי לכך ששמו יופיע על היצירה במידה שמתאימה לנסיבות, ולכך שלא ישנו אותה באופן שפוגע בכבודו או בשמו הטוב.

הזכות המוסרית שייכת ליוצר עצמו, גם כשהזכות הכלכלית נמכרה לסוכנות. לכן אפשר לראות תביעה שבה הסוכנות תובעת על השימוש, והצלם תובע בנפרד על כך ששמו לא הופיע. מם הוא עריכה מעצם הגדרתו. זה לא אומר שכל עריכה היא סילוף, אבל שימוש בצילום כדי ללעוג למושא שלו, או להצמיד אותו למסר שהיוצר היה מתנגד לו, הוא בדיוק המקום שבו השאלה הזאת עולה.

מה קרה כשפודקאסט השתמש בצילום בלי קרדיט

באוגוסט 2022 פסק בית משפט השלום בראשון לציון בתביעה של סוכנות הצילום פלאש 90 ושל הצלם נתי שוחט נגד יוצרת פודקאסט. היא השתמשה בגרסה מוקטנת של צילום עיתונאי בעמוד הנחיתה של הפודקאסט, בלי רשות ובלי שם הצלם, והסירה אותו מיד אחרי שפנו אליה.

היא טענה לשימוש הוגן, למטרה ציבורית, לשימוש זניח ולכך שהפעילות אינה מסחרית. בית המשפט דחה את הטענות, בין השאר משום שלא ניתן קרדיט, וקבע שהפודקאסט פועל כמיזם מסחרי בין היתר בגלל בקשת תרומות. הוא פסק 4,000 שקלים לסוכנות על הפרת זכות היוצרים, 6,000 שקלים לצלם על הפרת הזכות המוסרית, ועוד 5,000 שקלים שכר טרחה. שימו לב ליחס: על השם לבד נפסק יותר מאשר על השימוש עצמו.

הסכומים האלה רחוקים מהתקרה. סעיף 56 מאפשר לבית המשפט לפסוק עד 100,000 שקלים על כל הפרה, בלי שהתובע יצטרך להוכיח נזק.

קבוצת וואטסאפ אינה עמוד עסקי

ההבדל בין שליחה לחברים לבין פרסום הוא לא רק עניין של סיכוי לתביעה. קבוצה פרטית לא מוכרת דבר ולא מושכת קהל. עמוד של עסק, אתר עם פרסומות, ניוזלטר או קמפיין משתמשים בבדיחה כדי להשיג משהו, ובמקרה כזה שיקולי המטרה וההשפעה על השוק מתחילים לעבוד נגד המשתמש.

הנה שלוש בדיקות קצרות לפני שמפרסמים מם מחוץ למעגל הפרטי:

מאיפה התמונה? חיפוש תמונה הפוך בגוגל או בכלי דומה מגלה לא פעם שמדובר בצילום של סוכנות או של צלם מזוהה.

האם יש רישיון? חלק מהתמונות זמינות ברישיון Creative Commons. גם אז צריך לקרוא את התנאים, כי חלק מהרישיונות מחייבים קרדיט, וחלק אוסרים שימוש מסחרי או שינוי.

האם אפשר לתת שם? כשהיוצר ידוע, שורת קרדיט קטנה היא המעשה ההגון, וכפי שהראה פסק הדין, לעיתים היא גם מה שמבדיל בין שימוש שאפשר להגן עליו לבין הפרה.

ממים שנולדים בלי חוב

הדרך הנקייה ביותר היא להתחיל מחומר שהוא שלכם. צילום שצילמתם, איור שהזמנתם עם זכויות שימוש, או תמונה שהזכויות בה פקעו. יש גם אתרים שבונים את כל התוכן שלהם על הומור חזותי שהם מייצרים בעצמם. למשל, הגרסה העברית של ProIsraelMemes מציגה את מה שהיא מפרסמת כ"הומור חזותי מקורי", ולצד כל מם מופיעים כיתוב וקטגוריה. גם אז, מי שמעתיק מם כזה לעמוד אחר עדיין משתמש ביצירה של מישהו, והכלל לא משתנה: לבדוק תנאים ולתת שם.

והבינה המלאכותית? תמונה שנוצרה במחולל לא פותרת הכול. תנאי השירות של הכלי, השאלה אם התמונה מחקה דמות או צילום מוגן, ושאלת הבעלות על תוצר כזה עדיין נבחנות, ולכן כדאי לקרוא את תנאי השימוש לפני שמבססים על זה קמפיין.

הבדיחה שלכם, הצילום של מישהו אחר

ממים חיים מהיכולת לקחת משהו מוכר ולהפוך אותו. החוק בישראל לא נועד לחנוק את זה, והשימוש ההוגן משאיר מקום לביקורת, לסאטירה ולתגובה. מה שהוא דורש הוא מודעות: לזכור שמאחורי התמונה יש אדם, ושלפעמים מה שהוא רוצה הוא פשוט שמו מתחת לבדיחה.

המידע בכתבה הוא כללי ואינו ייעוץ משפטי. במקרה ספציפי, ובמיוחד לפני שימוש עסקי, כדאי להתייעץ עם עורך דין שמתמחה בקניין רוחני.